1. בפני בקשת המבקש להורות על מחיקת התביעה שכנגד, מחמת העדר עילה.
המדובר בתביעה בגין הפרת הוראה חוקית בשל התנהלות בלתי ראויה של המבקש כעורך-דין ובגין לשון הרע.
2. המבקש טוען כי אין מדובר בלשון הרע המהווה עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). כמו כן טען כי התנהלותו כעורך דין היא עניין משמעתי ללשכת עורכי הדין לעסוק בו, ואינה נתונה להליך נזיקי בבית המשפט.
3. לטענת המשיבים, אף בבקשתו דנא נוהג המבקש בחוסר תום לב, כשהוא מפנה את בית המשפט לסעיף בלתי רלוונטי בחוק, תוך התעלמות מן הסעיפים הרלוונטים. המשיבים אינם מתכחשים לטענת המבקש, כי האמור בתביעה בנוגע להתנהלותו כעורך-דין נתון לטיפול משמעתי בלשכת עורכי-הדין ותלונה מתאימה אף הוגשה שם.
4. שקלתי טענות הצדדים ומצאתי את דין הבקשה להתקבל בחלקה.
אמנם, מבוססת התביעה שכנגד, המופנית נגד המבקש, על שני אדנים:
האחד - מעשה של סחיטה באיומים כביכול, בכך שדרש מהמשיב להחזיר למרשתו כספים ששילמה לו לכאורה ביתר, תוך שהוא מאיים עליו כי במידה ולא יעשה כן, תוגש נגדו תביעה שניהולה יעלה סכום ניכר;
השני - שאמר לב"כ המשיב, בנוכחות המשיב ואחרים: "עכשיו אני מבין עם איזו אוכלוסייה אתה מתעסק...עם כל העדות האלה...". לשיטת המשיבים מדובר בלשון הרע.
5. עניין היפר הוראה חוקית נעוץ, כאמור, בהפרת כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. כללים אלה, הינם כללים סטטוטוריים, והפרתם עשויה להקים עילה בנזיקין.
העובדה כי ניתן לפנות הן בהליך נזיקי, ולדרוש פיצוי בגין הנזק שנגרם בשל העוולה הנזיקית, איננה גורעת מזכות הנפגע להתלונן בפני לשכת עורכי הדין, ולקיים הליך משמעתי בגין אותן נסיבות. אף ההיפך נכון. אין ההליך המשמעתי גורע מן הזכות לתבוע פיצוי נזיקי.
אולם סברתי, בנסיבות המפורטות בתביעה, ולאור הודעת המשיבים כי הגישו תלונה ללשכת עורכי הדין בעניין, כי אין מקום שהפרשה תידון בשני המישורים בד בבד. נכון לטעמי, כי ההליך המשמעתי יתנהל בפני עצמו, והמשיבים ישקלו, לאחר קבלת תוצאותיו את הגשת התביעה הנזיקית בגין מחדלי המבקש, כפי המיוחס לו בתביעה זו.
אדגיש, כי עילת הפרת הוראה חוקית, הינה - כידוע - עילת סל. ניתן להשתמש בה כל אימת המעוול, בהתנהגותו, הפר חיקוק. אולם, בניגוד לעילות נזיקיות מפורשות אחרות, יש להוכיח כי בעקבות המעשה או המחדל, נגרם נזק שהוא תוצאתו.
במקרה שלפני, העיון בתביעה שכנגד, מעלה שהמשיבים לא פירטו את הנזק שנגרם להם לכאורה בשל הפרת ההוראה החוקית והסעד היחידי לו עתרו הוא חיוב המבקש ב- 50,000 ש"ח בגין לשון הרע, ללא הוכחת נזק.
מכאן, באתי למסקנה כי הבקשה תתקבל בכל הנוגע לעילת הפרת הוראה חוקית שנטענה כנגד המבקש.
6. אשר ללשון הרע המיוחסת לו, אני רואה לדחות הבקשה. ככלל, סעד של מחיקת תביעה על הסף הוא סעד קיצוני שיש להשתמש בו במשורה. כל עוד קיימת אפשרות שהתובע יזכה בסעד המבוקש, אם יוכיח האמור בתביעתו, אין למחוק את התביעה.
השאלה אם האמירה המיוחסת למבקש היא לשון הרע, נתונה במחלוקת בין הצדדים. כל אחד ואחד מהם תומך גישתו בסעיף אחר בחוק, שבמקרה דנא עשויה להיות להם פרשנות סותרת.
אבהיר:
לשיטת המבקש, חל בנסיבות סע' 4 לחוק הקובע כי לשון הרע על חבר בני אדם שאינו תאגיד איננה מצמיחה עילת לתביעה אזרחית או קובלנה פלילית. על כן, ומאחר והאמירה המיוחסת לו נאמרה על ציבור, אין היא מקימה עילת תביעה.
מאידך, לסברת המשיבים, חל בענין סע' 3 לחוק הקובע כי לשון הרע עשויה להשתמע מתוך הפרסום ולאו דוקא להיות מופנית באופן ישיר ובשלמות. על כן הם טוענים, כי את דברי המבקש יש לשקול מתוך ההקשר בו נאמרו, כך שברי שהם כוונו למשיב לבדו, ולא לציבור, וכך הובנו הדברים ע"י השומעים במקרה דנא.